עירית ר " ג נ' צור

פסק דין

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות (השופטת מלכה ספינזי) מיום 18/1/2010, אשר קיבלה את תביעתו של המשיב להחזרת סכומים שגבתה ממנו המבקשת, שהינה רשות מקומית, בגין דו"ח חנייה מסוג ברירת קנס.

אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי בכתב התביעה טען המשיב כי העבירה התיישנה ועל כן אף במשמע, התיישן הקנס. בית משפט קמא התבקש לבטל, איפוא, בשל כך, את הסכומים שגבתה המבקשת ממנו בגין אותו דו"ח.

בפני בימ"ש קמא טענה המבקשת, כי אין לבית משפט קמא סמכות לדון בעבירה שהתיישנה ודומה שאין ב"כ המשיב חולק כי אין סמכות לבית משפט קמא לדון בעניין כזה, והסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים (ראה פסק הדין ע"א 8080/99 נפתלי וקס נ' עיריית ת"א ואח' (פורסם בנבו)). גם השופטת קמא היתה ערה לחוסר סמכותה לדון בביטולו של הדו"ח והיתה מודעת לכך שבכתב התביעה טען המשיב להתיישנותה של העבירה. אלא שבמהלך הדיון חזר בו המשיב מטענה זו, הודה בפני בית משפט קמא כי הוא מקבל את עצם מתן הדו"ח ואין לו טענות לגבי זה. לפיכך, קבעה השופטת קמא, כי עולה מדבריו של המשיב שהוא מודה בקיומה של העבירה ובעצם הקנס, והטענה הנותרת לדיון היא אם הקנס התיישן, אם לאו.

בית משפט קמא קבע, ובדין קבע, כי קיימת לו סמכות לדון בעניין זה (ראה פסק הדין בעניין וקס הנ"ל), התייחס לכל הטענות הרלבנטיות הדרושות לצורך הכרעה בדיון בטענת ההתיישנות. בממצאיה לעניין זה היא קבעה, כי העבירה נעברה ביום 5/7/98, הפכה לחלוטה בתוך 30 יום ביום 5/8/98, והתיישנה ביום 5/8/98. השופטת קמא קבעה, כי העבירה התיישנה מקץ 3 שנים, קרי ביום 5/8/2001, אלא אם יוכח שבמהלך אותה תקופה, דרשה המבקשת את תשלום הקנס בדואר רשום, דבר שיש בו כדי לשנות את מרוץ ההתיישנות. אף קביעה זו הינה נכונה.

המשיב העיד בפני בימ"ש קמא. בימ"ש קמא קבע כי עדותו מהימנה עליו, ולדבריו – הוא מעולם לא קיבל הודעה על הדו"ח. בימ"ש קמא קבע, כי הוא איש אמין, העיד באופן ברור וסדור ואינו מוצא שלא לקבל את עדותו. ענייני מהימנות נתונים לערכאה הדיונית ובימ"ש שלערעור כמובן אינו מתערב בקביעות כאלה.

לאור עדותו המהימנה קבע בימ"ש קמא, כי העבירה התיישנה עוד בטרם הודע עליה למשיב, וכך גם הקנס בגינה.

דברים אלה של השופטת קמא הביאו, ככל הנראה, את המבקשת להגיש את הבר"ע דנן, שהרי כבר בראשית דברי הבהרתי, כי מוסכם על הכול שעניין הקביעה אם העבירה התיישנה אם לאו, נתון לסמכותו של בימ"ש לעניינים מקומיים, ועל כן טוען הוא: לא היה בית משפט קמא רשאי לקבוע כך, ויש ליתן לו רשות לערער בשל כך.

אין מקום לבר"ע.

הפלוגתא שעמדה בפני בימ"ש קמא היתה אם התיישן הקנס אם לאו. לצורך כך, בדק בימ"ש קמא התיישנה העבירה. לקביעה זו היה זקוק בית משפט קמא כקביעה אגבית להחלטה בפלוגתא העיקרית שעמדה בפניו, וכך היה רשאי לעשות מכח הוראת סעיף 66 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, הקובע, כי "הובא עניין כדין בפני בית משפט" (ואין ספק כי לבימ"ש קמא היתה סמכות להחליט בעניין התיישנות הקנס, ש.ב.), "והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר".

אין איפוא כל פגם בפסק דינו של בימ"ש קמא שעל בית משפט שלערעור להתערב בו, ודין הבר"ע להידחות.

אשר על כן, אני דוחה את הבר"ע ומחייבת את המבקשת בתשלום הוצאות הבר"ע ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

לאור הצהרתו של ב"כ המבקשת כי הסכום שנפסק יועבר במישרין לב"כ המשיב, תחזיר המזכירות את כתב הערבות הבנקאית שהופקד בתיק לב"כ המבקשת.

ניתן והודע היום ב' כסלו תשע"א, 09/11/2010 במעמד הנוכחים.

שרה ברוש, שופטת

הוקלד על ידי: שרית פרוש התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: